לפרסום מודעות אנא התחברו או הרשמו
פריט פרטים
תאריך פרסום
28-04-2011
כותרת

"הזמן לשתף, האמצעי סדנת משחק"

מחבר
נגה פסו

"הזמן לשתף, האמצעי סדנת משחק" סדנת משחק ב"סטודיו מוסך הגוף", פלורנטין. נגה פסו.

הפעם הראשונה שנתקלתי בתיאטרון פלייבק, הייתה ב"פסטיבל זורבה בודהה" שהוא פסטיבל של סדנאות רוחניות.

מתוך רשימת הסדנאות הארוכה שקיבלתי כשהגעתי לפסטיבל, צץ חור בלוח הזמנים העמוס שלי. חשבתי לחזור לאוהל, אותו מיקמתי בכוונה הרחק מכל ההמולה הרוחנית, כדי לזכות גם בקצת שקט ומדבר. זה לא נשמע פתרון רע בכלל, אבל ידעתי שאם אחזור לאוהל, המדבר ישאב אותי אליו וספק אם אחזור לסדנאות השונות.

זרקתי מבט אחרון ברשימת הסדנאות, הביטוי "תיאטרון פלייבק" תפס את עיני. איך אני, שעוסקת בכתיבת תסריטים ומחזות, פספסתי את הביטוי "תיאטרון פלייבק"?! ומה זה בכלל "תיאטרון פלייבק"? מזל שגם הסברים יש בתוכניה של זורבה. דפדפתי וחיפשתי את התרגום לביטוי המסתורי.

זורבה סיפר לי כך: "תיאטרון פלייבק" הוא כלי פסיכו-דרמתי, זהו תיאטרון שבו הסיפורים מקבלים מקום מרכזי, נשמעים ומקבלים תוקף. כאשר סיפור מסופר הוא נתפס מיד כשייך לפרט, אך גם כשייך לכולם. סיפור על פרידה לדוגמא, הוא אישי ואוניברסאלי - מאחר וכולנו נפרדנו, כולנו חווינו פרידות כאלה או אחרות. בתיאטרון פלייבק נעשה שימוש בטכניקות פסיכודרמטיות המוסבות לעבודה תיאטרלית, פרונטאלית".

לרגע התעצבנתי, מה אני צריכה את זה?! סיפור, דרמה, תיאטרון...זה מזכיר לי את העבודה ועוד באמצע החופש, ומה הקשר של "תיאטרון פלייבק" לרוחניות בכלל?! כמו תמיד אחרי שאני מתעצבנת ושוללת, אני נרגעת, ומתחילה לחשוב בהגיון. ההיגיון שלי אמר שיש דברים ששווה לבדוק, שאין מה להפסיד, שאני עלולה לפספס, וחבל, כי המדבר יחכה לי גם אחר כך.

הלכתי לאוהל הקרקס, כבר הרגשתי קצת מגוחכת, אבל מי אמר שלהיות מגוחך זה כל כך נורא?! בטוח לא זורבה, וגם לא בודהה - הוא בטוח מסתכל עלי מלמעלה מרוצה ומדושן עונג כתמיד. שחקנית אני לא, מעולם לא הייתי, אבל היום יש לי הזדמנות להיות. כי אצל זורבה לעולם לא אומרים "לעולם לא", אז אני אומרת כן. לפחות מנסה להגיד כן. להתנדב כשמבקשים מתנדבים לבמה, לקום ולהצטרף לצוות "שחקנים" שהם לא שחקנים, כמוני. אבל משהו עוצר בעדי, אני לא מרימה את היד, לא קמה מהמקום, למרות שאני רוצה. מחסום פנימי קוראים לזה בתסריטאות, או במילים פשוטות בעסה. אני מרגישה שאני מאכזבת את עצמי ולא מצליחה להתגבר על זה, לא מצליחה להגיד כן, למרות שאני מאוד מאוד רוצה

.

אישה שהצליחה להתגבר על המחסום הפנימי שלה נעמדת מול כולם, אני מביטה בה בקנאה. היא מספרת לנו את סיפורה. הסיפור מלא כאב, עצב. היא בוכה ואני נשברת מבפנים, עוד רגע והדמעות שלי מאיימות לשבור מוסכמות שאימצתי: "לא לבכות" או "לבכות זה רע". דמעה אחת חצופה שוברת את המחסום הפנימי הזה. ואני מצליחה להוציא משפט אחד בקושי - "אני כל כך מזדהה איתך" - זה המשפט שהצלחתי להגיד מבעד לגרון חנוק. הוא נשמע לי קילשאתי והמשכתי להתבעס על עצמי כשהיא קינחה את האף וקינחה בתובנה שמחה וחיוך. החיוך שלה הרגיע אותי והסערה חלפה. היא ירדה מהבמה מחויכת, כולנו חיבקנו אותה והיא התחילה לצחוק ולבכות במקביל, ואנחנו ביחד איתה. יש כוח לבמה הזאת ועדין לא עשינו שום דבר שקשור במשחק.

המנחה הזכיר לנו את הקבוצות שהתחלקנו אליהן קודם. "עכשיו כל קבוצה תציג את הסיפור שראתה". הסתכלתי על החברים החדשים בקבוצת העבודה שלי, נבוכה. דבר ראשון התגוננתי, לא הייתי היחידה שאמרה שהיא לא יודעת לשחק ושעדיף שלא תופיע. השתפנתי. לפחות רציתי להשתפן, במקביל גם רציתי להשתתף. את הקונפליקט הפנימי הזה הכריע ראש הקבוצה שאמר שחסרים אנשים ושאני חייבת להשתתף.

השתתפתי, שיחקתי, הופעתי. אני אפילו לא יודעת איך הייתי, זה גם לא העיקר, אני רק יודעת שזה היה מאוד משחרר לעשות משהו שלעולם לא חשבתי שאעשה. מאז אני רוצה לעשות אותו שוב. אחר כך גיליתי שב"תיאטרון פלייבק" אפשר גם רק לצפות ולא חייבים להשתתף. צחוקו של גורל, עכשיו אני דווקא מעוניינת להשתתף ולהופיע. חזרתי לת"א, לשגרה, אבל פעם בכמה זמן "תיאטרון פלייבק" מאפשר לי לשחזר את אותם רגעים במדבר, לנתח מצבים, להתגבר על הפחדים ולשבור מחסומים, כל פעם מחדש.

הסיפור שהמחזנו על הבמה ב"אשרם במדבר" באותו יום, היה הסיפור שלה. אבל כשחושבים על זה, זה היה גם הסיפור שלי, הסיפור של כולנו. כי בסופו של דבר אנחנו אנשים שונים מאוד, אבל גם דומים מאוד בפחדים, במחסומים, בקונפליקטים ובסיפורים שלנו. כשהיא מספרת את סיפורה היא מספרת גם את סיפורי, וכשאני ממחיזה את סיפורה אני ממחיזה את סיפורי. לפעמים אלו האנשים האחרים שמראים לי, באמצעות משחק, דרכים שונות לראות את המצב. מדגישים את מה שניסיתי כל כך להסתיר מפניי, ובכך מביאים אותי לכדי מודעות ומאלצים אותי להתמודד.

אני מודה להם ולשיטת ה"פלייבק" על כך. מצאתי שהקשר בין "פלייבק" לרוחניות עובר דרך המודעות, ושעדיף להיות מודע מאשר להיות מנוהל על ידי הפחד ולא להשתתף בפסטיבל הגדול הזה. לא זה של זורבה וגם לא זה של בודהה, אלא הפסטיבל הגדול של החיים.

חשוב להדגיש: תיאטרון פלייבק זו שיטה, זו לא קבוצה, ויש בארץ עשרות קבוצות שונות שעושות תיאטרון פלייבק.

בנוסף יערכו בסדנת המשחק:
תרגילי אימפרוביזציה בקבוצה
משחקים, נהנים כמו שהיינו ילדים - כייף חיים
סצנות קצרות בקבוצה ובזוגות
לומדים להכיר את האחרים בדרכים לא שגרתיות
כתובת:
"סטודיו מוסך הגוף", רחוב פראנציוז 12, פלורנטין


עלות:
מפגש היכרות עולה 40 ש"ח

מנחה:
עידית ניודרפר

עידית נוידרפר היא שחקנית טלוויזיה, קולנוע ותיאטרון, כותבת ויוצרת עצמאית מורה למשחק ומנחת סדנאות. מוכרת לקהל הרחב בעיקר מסדרות כמו "רמזור", "פולישוק", "לחיי האהבה" מהתיאטרון היא זכורה מההצגה הנהדרת "איש הגשם" של ת.בית ליסין בה שיחקה לצד ששון גבאי וליאור אשכנזי וכרחל המשוררת מהצגה על חייה "התשמע קולי". בנוסף עידית היא יוצרת ייחודית המשלבת בעבודותיה קטעי שירה מקוריים שהיא כותבת. היא העלתה עד היום שתי יצירות: "להכניס-להוציא" בשיתוף עם רננה רז ו"סירנות" מופע יחיד שזכה במענק מקרן רבינוביץ', בנוסף שוקדת על פרויקט נוסף שיעלה ב"תיאטרון הערבי-עברי ביפו".

יצירת קשר: info@iditneuderfer.com





קהילת פלורנטין נרתמת לעזרה לבית השנטי, מתקבלים בברכה תרומות, בגדים ועוד - לפרטים